בני אבשלום וגו׳. אמרו רבותינו ז״ל (סוטה יב) שאמר שמונה פעמים בני, שבעה להעלותו משבעה מדורי גיהנם, והשמיני להביאו לגן עדן ולפי פשוטו: כן דרך המיללים לכפול דבריהם, כמו (ירמיהו ד יט): מעי מעי אוחילה: מי יתן וגו׳. הלואי והייתי אני מת במקומך:
לאבל. נהפך לאבל:
ויתגנב. לא באו לעיר ביד רמה ובשמחה כדרך המנצחים, כי אם בהסתר כגנב, וכדרך ביאת הנסים מן המלחמה, הנכלמים לבוא בפרסום:
לאט את פניו. דרך צער ואבל:
הובשת היום. במעשיך ביישת את עבדיך אשר מלטו אותך ובניך וגו׳, והוא במה שהיה מתאבל על אבשלום:
לאהבה. להיות אוהב את שונאיך להתאבל על מותו וממילא שנואים לך אוהביך הממלטים נפשך, על כי רע בעיניך הריגתם אותו: כי הגדת היום. רצה לומר: באבלך זה, כאלו תגיד שאין לך שרים ועבדים, רצה לומר: שאינם חשובים לכלום, כמוהם כאין, ואין לך ביוש גדול מזה: כי ידעתי היום. בצערך זה, יודע אני שהיה ישר בעיניך שאבשלום ישאר חי, וכולנו נמות, כי הלא אי אפשר אשר שנינו נגבר במלחמה, כי אם האחד יפול, והואיל ואתה מיצר בנפילת בנך, יורה שהיה ישר בעיניך בהפכו, ונראה מזה שאין אנו חשובים בעיניך לכלום, ולכלימה תחשב לנו:
על לב עבדיך. רצה לומר: דברים טובים המקובלים על הלב, בעבור נצחון המלחמה: כי אינך. תחסר מלת אם, ומשפטו: כי אם אינך יוצא, אזי נשבעתי אם ילין איש אתך הלילה, רצה לומר: לא ילין מי אתך, כי כולם ימאסו בך וילכו להם: ורעה לך. הדבר הזה יגרום לך רעה, יותר מכל הרעה וגו׳:
הגידו. הרואים אותו יושב בשער: ויבא כל העם. בא לראות פניו: וישראל. אותם שהיו עם אבשלום:
כל העם נדון. היו מתוכחים זה עם זה, ולתוספת ביאור אמר שהויכוח היה בכל שבטי ישראל: ועתה. רצה לומר: עם היות ידיו רב לו מול אויבינו, עם כל זה ברח מעל אבשלום, וזה יורה לשלמותו, שלא נתן מקום לבנו לחטוא נגדו ביותר:
מת במלחמה. ומזה נראה שעדיין דוד בהצלחתו עומד:
למה תהיו אחרונים. רצה לומר: הלא סוף הדבר יהיה שגם אתם תחזירו אותו, ואם כן למה יקדימו ישראל ואתם אחריהם, הלא דבר ישראל כבר בא אל המלך לשוב אל ביתו, כמו שכתוב למעלה ויהי כל העם נדון וגו׳, ושלחו מיד אחריו ואף כי לא נזכר, וכן נאמר למטה שאמרו ישראל: ולא היה דברי ראשון וגו׳:
אחי אתם. במקום דוד יאמרו, שהמה לו לאחים מבני שבט אחד, ובהיות כן הראוי להם להקדים, ולא להתאחר:
עצמי ובשרי. בן אביגיל אחותי: כה יעשה וגו׳. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, וכמוהו רבים במקרא: תחת יואב. כי על שהרג לאבשלום, רצה להעבירו:
ויט. בהדברים האלה הטה דוד את לבב כולם, כאשר יטו בנקל לבב איש אחד:
בא הגלגלה. התקבצו לגלגל, והיא בעבר הירדן המערבי:
וימהר שמעי. מיהר לבוא מכל בית יוסף:
וצלחו הירדן. עברו הירדן לפניו, כעבדים לפני האדון:
ועברה העברה. רצה לומר: ועוד עשתה העדה ההיא, שעברה הספינה להעביר בה את בית המלך, והם הנשים והטף, וזהו לעשות הטוב בעיניו, להחניפו שימחול לשמעי את מעלו: בעברו בירדן. בעת עברו בירדן:
אל יחשב לי אדוני עון. במה שהייתי בקושרים לנטות אחרי אבשלום, וכאומר הלא כמעט כולם נטו אחריו, ולמה יחשב לי לעון יותר מכולם: ואל תזכור. אף בדבר הקללה אשר העויתי אני לבדי, שאלתי לבל יזכרם לשומם על לבו:
כי ידע. יודע אני בעצמי שחטאתי, ומתחרט אני עליו: ראשון. להראות הכנעה גדולה: לכל בית יוסף. כל ישראל קרואים בית יוסף, כמו שכתוב (עמוס ה טו): אולי יחנן וגו׳ שארית יוסף, ועל שכלכלם במצרים, נקראו על שמו:
התחת זאת. וכי בעבור הכנעה קטנה כזאת, לא יומת על אשר קלל משיח ה׳:
מה לי ולכם. רצה לומר: מה האיבה אשר בינינו, מה עשיתם לי, ומה עשיתי לכם, אשר תהיו לי היום לשטן ולמקטרג לאבד המלוכה על ידי זה, וכי מהראוי שהיום יומת איש בישראל, הלא מכיר אני בדבר, שהוא כאלו היום היתה התחלת מלכותי, ואם אנקום בו, הלא כולם יחשבו שאקח מהם נקם על אשר מרדו בי, ותהיה סיבה לשלא ימליכוני מעתה:
לא תמות. בעבור העון הזה:
ולא עשה רגליו. לא רחץ רגליו ולא תקן שער שעל השפה וגו׳, כי נתעצב בצרת דוד:
כי בא ירושלים. רוצה לומר: כאשר בא דוד לירושלים, יצא מפיבושת לקראת המלך: למה לא הלכת עמי. כאשר הלכו שאר אוהבי:
רמני. רימה אותי, כי אמרתי אחבשה החמור לרכוב בה, כי פסח אני ולא אוכל ללכת ברגלי, ובתוך כך, הלך הוא לבדו, ולא יכולתי ללכת יחידי:
וירגל. והן ידעתי שאמר עלי דברי רכיל: כמלאך אלהים. לדעת האמת והשקר, ולזה עשה כאשר טוב בעיניך, כי ודאי לא תטה מן האמת:
אנשי מות. על ששאול בקש נפשך, ועם כל זאת עשית עמי צדקה להיות מאוכלי שלחנך, בעבור צדקת אבי יהונתן: ומה יש לי. זולת זה מה יש לי עוד צדקה ולזעוק עוד בעבורה, להטיב עמי בדבר הנחלה:
למה תדבר וגו׳. למה תרבה דברים, הן אמרתי וגזרתי, שיחולק בין שניכם:
גם את הכל יקה. אף אם ציבא יקח הכל אינני חושש, אחרי שבא אדוני בשלום, כי בזה אני שמח יותר מבנחלה:
לשלחו. ללותו את הירדן:
בשיבתו. בעת אשר ישב במחנים: איש גדול. בעושר רב:
כמה ימי שני חיי. אשר יש לי לחיות עוד, וכי רבים המה לשאעלה עם המלך להתענג בהם:
בן שמנים וגו׳. ואם כן עוד מעט יש לי לחיות: האדע. ועוד מה תועלת שבתי עמו, אם לחלוק לי כבוד להיות מאנשי עצתו, וכי אדע בין טוב לרע לגודל זקנתי, ואם להאכילני מעדנים, וכי אטעם טעם מאכל ומשקה להיות מתהנה במאכל ומשקה משובח, ואם לשמח לבבי בקול שרים ושרות, האם אשמע עוד, הלא אזני כבדה משמוע מתשות הזקנה: עוד למשא. לא די שלא יתענג להתעלס בי, כי עוד למשא אחשב לו:
כמעט. דרך מועט יעבר עבדך עמך מן הירדן ואילך, ואחרי זה אשוב לביתי: הגמולה הזאת. כאומר אם חפצו לגמול עמי חסד, למה יעשה הגמולה הזאת שאינה טובה לי:
ישב. לזאת אשוב ואמות בעירי, ואקבר עם קבר אבי: והנה עבדך כמהם. בנו היה, ואמר לו הלא כמהם עמנו, ויעבור הוא עמך, ובזה ישולם הגמול, בעשות עמו החסד שתרצה:
אתי יעבור כמהם. כאומר: אף אם לא שאלת, יעבור עמי מרצון עצמי, ואף אעשה עמו הטוב בעיניך, ועם כל זה לא יחשב לתשלום גמול, כי אם כל אשר תבחר לצוות עלי, אעשה לך:
העבירו. את הירדן: חצי עם ישראל. רצה לומר: מקצת מעם ישראל, שהרי נאמר אחרי זה וכל איש ישראל באים וגו׳, כי לפעמים יאמר חצי, על חלק הנחלק אם מעט ואם הרבה, כמו (בראשית לג א): ויחץ את הילדים:
באים. לגלגל: מדוע גנבוך. רוצה לומר: מדוע בני יהודה הביאוך בהסתר ובחשאי, והעבירו את הירדן, גם את המלך, גם ביתו ואנשיו אשר עמו (ואף שדברו עם המלך, אמרו וכל אנשי דוד, ולא אמרו ואנשיך, כי הסבו פניהם גם מול בני יהודה):
כי קרוב וגו׳. כי הוא מבני שבט יהודה: ולמה זה חרה לך. רוצה לומר: ועוד מה מזיקך שבאתי ראשון, וכי אכלנו משל המלך, וכי קבלנו ממנו תשורה ומתן לשתאמרו לא השארתם לנו מאומה:
עשר ידות וגו׳. הלא יש לי עשר חלקים במלך, כי אנחנו עשרה שבטים (אבל מבנימין באו מקצתם, והם האלף שעם שמעי, ולא יוחשבו, לא לאלה ולא לאלה): וגם בדוד. אף שהוא מבני שבטך, מכל מקום רוצה אני בו יותר ממך: ומדוע הקלתני. בזית אותי, כאלו אין ממש בנו והכל ממך: ולא היה דברי ראשון. וכי לא בא אליו דברי בתחילה שישוב אל ביתו, כמו שכתוב למעלה (פסוק יב): ודבר כל ישראל בא וגו׳: לי להשיב. רצה לומר: אם כן מהראוי לי להשיב את מלכי, ולא לכם, שאתם המעט ואיחרתם עד כה: ויקש. אנשי יהודה דברו קשות לישראל, יותר מישראל ליהודה:
